פרידה מרגשת מיבגני

מי לא אוהב כמה שערות על הלשון?
מי לא חווה בחייו את ההתעלות שבליקוק?

רצינו לחלוק איתכם היום (ברשותו האדיבה של ידידי מאור), חוייה מזעזעת שהיינו עדים אליה. בסוף השיעור האחרון של הסמסטר היה לנו הכבוד להפרד ממרצה שהוא יותר ממרצה, ואף יותר מחבר, האיש הוא
משפחה (דם מדמנו). הפרידה הייתה קשה, ונאמרו שם מילים שהדהדו בחלל החדר שעות ארוכות.

הגדילו לעשות דוד ומאור (שלא עשו זאת למען הציון, כי אם לשם שמיים) שאמרו את המילים הבאות: (לא נגענו)

דוד: איך הייתי? נכון שאני בסדר? הייתי ילד טוב. (קריצה מרומזת)
מאור:הקורס היה מעניין מאוד, למדנו הרבה, תודה רבה לך (את השערות סופרים בשירותים)
חגי וייל: איכס (מבט של מתנחל עצבני)

כל מה שנותר, זה לנגב את הדמעות ולנפנף במטפחת לשלום. דוס-וודניה.